מזל טוב, אתם הורים! כל מה שצריך לדעת על משבר הילד הראשון ואיך לשרוד אותו בשלום

אם יש דבר שאף אחד לא מספר לזוגות לפני לידת הילד הראשון, זה שהכניסה להורות מרגישה לפעמים כמו ניסוי חברתי בהישרדות זוגית. התקופה שלפני ההיריון, הזמן שבו מתקבלת ההחלטה להביא ילד לעולם, מאופיינת בדרך כלל בסוג של יציבות זוגית, בעצמאות ובספונטניות.  שניים חשים שליטה מלאה על הלו"ז ועל המשאבים הכלכליים. הטרדות הן בדרך כלל אישיות: קריירה, לימודים או השגת יעדים. אין לוגיסטיקה מיוחדת. מידי פעם מבלים בספונטניות ביציאה למסעדות, לסרטים או סופ"שים בחו"ל. אם הבוס מבקש, וגם אם לא, מאריכים בקלות את היום ועובדים שעות ארוכות, אחר כך הולכים להתאמן בחדר כושר והולכים לישון מאוחר ללא הפרעה.

לפני שהתינוק הגיע, כל אחד מכם החזיק בראשו תסריט אידיאלי על "איך תראה המשפחה המדהימה שלי". לדוגמה, הורים רבים משוכנעים שהתינוק שלהם יהיה "רגוע", "ישן לילות שלמים ויהיה "מרוצה ונינוח". האב עשוי לחשוב: "אני אהיה הורה כייפי ואחראי על משחקים, ואשתי תהיה אחראית על ההאכלה והלוגיסטיקה היומיומית". האם חושבת: "אני אהיה האם הקשובה, והוא יקבל עליו את הנטל הפיננסי כדי שאוכל להתמסר לילד". הבעיה היא שהתסריטים הללו נכתבו באופן לא מודע בגיל מאוד צעיר ולא עודכנו מאז. הציפיות האלה, שלא דוברו מעולם, הן הדלק הראשי לקונפליקט שעלול להתרחב במעלה החיים הזוגיים. 

תקופת ההיריון היא תקופה קסומה ומלאת תהליכים רגשיים ופסיכולוגיים. כשאתם מסתכלים זה על זו בשיא ההיריון, אתם נשבעים ש"לעולם לא תהיו הורים שזונחים את הזוגיות". במהלך ההיריון, הזוגיות נמצאת לרוב בשיא האינטימיות הרגשית, מתוך תחושת השותפות ליצירה. זהו הזמן שבו שני בני הזוג בונים במוחם "חוזה מנטלי לא כתוב" לגבי איך ייראו חייהם החדשים: איך התינוק יהיה, איך ההורות תתחלק, ואיך הזוגיות תשגשג. הציפיות מהזוגיות לאחר הלידה נוטות להיות רומנטיות ובלתי ריאליות.

קיימת ציפייה לשותפות קשובה ומוחלטת: שני בני הזוג מצפים מהצד השני לגלות סבלנות וסובלנות אינסופית כלפי השינויים הפיזיים וההורמונליים. האישה מצפה להבנה מלאה כשהיא מותשת או עצבנית, והגבר מצפה שחוסר יכולתו לחוות את ההיריון פיזית, תכובד. זאת ועוד, קיימת ציפייה לא מדוברת שהלוגיסטיקה תסתדר מעצמה. קיימת אמונה תמימה שחלוקת מטלות הטיפול בתינוק ובבית לאחר הלידה, יתבצעו באופן טבעי, שוויוני וללא מאמץ. קיימת ציפייה שחיי המין והאינטימיות הרגשית יישמרו על אותה רמה, תוך התעלמות מכך שהגוף והנפש של אחד מבני הזוג עוברים מהפכה ביולוגית.

הבעיה היא ש'החוזה' הזה, שנחתם בשתיקה ובאופטימיות יתרה, הוא המקור לרוב הקונפליקטים לאחר הלידה. אז, ברוכים הבאים למשבר שלא כתוב עליו בספרים אבל כמעט כולם חווים אותו.

'החוזה הלא כתוב': ציפיות שונות שלא דוברו מעולם

 לעתים קרובות הנטל המנטלי והפיזי של ניהול בית ותינוק לא מתחלק באופן מצופה. 

• לפני הלידה, שניכם חשבתם שאתם זוג שוויוני ומודרני. אבל כשהתינוק מגיע, גולשים ל"ברירת מחדל" ואחד ההורים ממלא את רוב המטלות (לרוב האישה, אולי מפני שהיא בבית בחופשת לידה?). 

• האשליה הפוסט־פמיניסטית שבה חשבתם שתחלקו באופן שוויוני את המטלות הולכת ומתמסמסת וכך מתחיל קונפליקט משמעותי. פתאום שמים לב שיש תפיסות שונות גם בנוגע להיבט שנעשה חשוב בתקופה זו והוא מנוחה. היא חושבת: "איך זה שהוא לא קולט שאני על סף קריסה?" והוא חושב: "איך זה שהיא לא רואה שגם אני מתמודד עם לחץ?" עבורו, מנוחה היא שעה מול הפלייסטיישן. עבורה, מנוחה היא להתקלח לבד בלי שאף אחד יבכה או יצעק "אימא!" מבעד לדלת. הבעיה היא שהשניים משוכנעים שהם מקבלים פחות מנוחה מהצד השני. שני אנשים, שתי תפיסות, מעט שעות שינה והנה קיבלתם את המתכון הקלאסי לקונפליקט הזוגי הראשון של ההורות.

"אתה רואה אותי עסוקה בהחתלה והאכלה, ועדיין מצפה שאני אזכור שיש לו טיפת חלב מחר בשלוש?! "

• לידת ילד היא לא רק שמחה, היא גם הכפלת הנטל הלוגיסטי והרגשי של המשפחה. הקונפליקטים הישנים מתעצמים וחדשים נוצרים. קונפליקט חלוקת העבודה ה"לוגיסטיקה", הוא הקונפליקט הנפוץ ביותר, והוא סובב סביב העומס המנטלי והפיזי. למה הוא גובר? כי פתאום יש עומס עבודה לא סימטרי. אחד מבני הזוג נושא בנטל המנטלי של ניהול הזמן, קביעת תורים, האכלה, השכבה, רחצה, קניית ציוד ועוד.

• האינטימיות נפגעת דרמטית, לא רק פיזית אלא גם רגשית. למה פתאום זה מתעצם? כי התינוק הופך למרכז היקום. הקשב ההדדי הולך לאיבוד, וכל מגע פיזי יכול להיתפס בטעות כדרישה מינית, מה שמגביר את המתח. בני הזוג מרגישים שהם כבר לא מאוהבים, אלא קולגות בטיפול בתינוק. כתוצאה מכך, אחד מבני הזוג עלול להרגיש דחוי וזנוח, בעוד השני פשוט מותש מכדי לחשוב על משהו שאינו שינה.

• מכירים את הקונפליקט, שהוא (לצורך העניין) מאמין ב"להרגיל לידיים", היא מאמינה ב"בכי מבוקר". הקונפליקט פורץ כשהוא מחזיק את התינוק בחמש דקות אחרי שהיא "החליטה שזה זמן בכי". פתאום, כל אחד נזכר שהוא קרא ספר אחר לגבי הנקה, שינה, או גמילה. או אומרים: "אימא שלי נהגה לעשות כך... ". החרדה סביב השאלה "האם אני עושה את זה נכון?"  גורמת לבני הזוג להיתפס בעקשנות ל"שיטה" שהם מאמינים בה, מה שמוביל לשיפוט ולביקורת הדדית. בכל זאת, כל אחד רוצה שתהיה לו משפחה מדהימה והוא בטוח בדרכו. 

  
  

• מעל כל הקונפליקטים האלה מרחפת חרדת הביצוע ההורית. הורים טריים נושאים רמה גבוהה מאוד של קורטיזול ואדרנלין (אפשר לקרוא עוד על חרדה כאן) בגלל האחריות העצומה. כשהמוח מוצף בחרדה, היכולת שלנו לוויסות רגשי נעלמת. כתוצאה מכך, תגובות הופכות להיות חדות, לא מידתיות ותוקפניות. במקום לענות "כן, אני יכול לשטוף כלים", אנחנו צועקים "את רואה שאני עסוק?! למה את תמיד מבקשת ממני לעשות את זה?!"

משבר הילד הראשון: בואו נהפוך את הברור מאליו למדובר

הקושי של הזוגיות עם הילד הראשון אינו נובע מ"רצון רע" או מחוסר אהבה, הוא נובע מעומס רגשי ולוגיסטי בלתי נתפס שנתקל בחוזה לא כתוב של ציפיות לא מציאותיות.

הפתרון הוא לא לנסות לחזור לזוגיות של פעם (היא מתה, ברוכים הבאים), אלא 'לכתוב' חוזה חדש, ברור ומפורש. זה הזמן לדבר, לפתוח את החוזה הלא כתוב ולהפוך אותו למעודכן ומובן לשני הצדדים: 

1. דברו על ציפיות, לא על האשמות: במקום "אתה אף פעם לא עוזר", אמרו: "אני מצפה שבכל ערב תטפל בכיבוי אורות, ותשים את התינוק במיטה".

2. תנו תוקף והעריכו את המאמץ: הכירו בכך ששניכם עושים כמיטב יכולתכם בתנאי חוסר שינה קריטיים. אמרו "תודה" על הדברים הקטנים.

3. התייחסו לאחר כאדם, לא לתפקיד: הקפידו על זמן שבו אתם מדברים על משהו שאינו לוגיסטיקה של תינוק. שעה בשבוע של "שיחת זוג" שבה אסור לדבר על חיתולים.

לבסוף, הקסם בזוגיות הוא לא היכולת להימנע מקונפליקטים, אלא היכולת לנהל אותם יחד. ועם זאת, לא תמיד אפשר להגיע להבנה משותפת באופן עצמאי. לעתים דרוש גורם חיצוני ומקצועי שיכול להוביל אתכם לעבר זוגיות מספקת ויותר מוצלחת. כאן ב'להאיר את הדרך' תוכלו למצוא סיוע מקצועי שיעזור לכם להשיב את השמחה בזוגיות.