הלב שנודד: להיות סבא וסבתא (או הורים) ב"רילוקיישן רגשי"

"איזה יופי שהילדים מסתדרים", "איזו הזדמנות מדהימה!" – אלו המשפטים שאנחנו, כהורים וכסבים, משננים לעצמנו, ואלו גם המשפטים שאנחנו שומעים מהחברים והמשפחה. ואכן, הלב גאה לראות את הילדים הבוגרים מממשים את הפוטנציאל המקצועי שלהם מעבר לים. אבל מאחורי החיוך הגאה, מסתתרת אמת שמעטים מעזים לדבר עליה: בעידן שבו יותר ויותר צעירים עושים רילוקיישן, ההורים בישראל מוצאים את עצמם חיים במציאות חדשה - רילוקיישן רגשי: הילדים בונים את חייהם מעבר לים, והנכדים נולדים הרחק. הגאווה בהצלחת הילדים מתערבבת עם דאגה, געגוע ותחושת החמצה. אף אחד כמעט לא מדבר על כאבם של הסבים והסבתות מרחוק, אלו שחלמו על תפקיד חם ומשמעותי בחיי הנכדים, ומגלים שהקשר נמדד לפי שיחות וידאו ולא לפי חיבוקים.

זה מוקדש לכם, ההורים והסבים-וסבתות שנשארו מאחור, שחווים את השמחה לצד הדאגה, ואת האהבה לצד ההחמצה.

ההחמצה הגדולה של תפקיד החיים

הרגע לו חיכיתם שנים, הפריבילגיה להיות סבא או סבתא, נלקח מכם בצורה שקטה וכואבת.

כאשר הילדים הבוגרים מחליטים לעזוב למדינה אחרת, ההורים חווים אמביוולנטיות קשה: מצד אחד, שמחה אמיתית על כך שהילדים מגשימים את עצמם, מתפתחים מקצועית ומשפרים את מצבם הכלכלי. מצד שני, דאגה עמוקה, איך יסתדרו שם לבד? מי יעזור להם כשהם חולים? מי יחבק אותם כשהם נשברים?

הציפייה הייתה לנכדים שרצים אל חיקכם, לאפיית עוגיות משותפת, לסיפורי שינה וליכולת להיות המבוגר המיטיב שמספק אהבה אינסופית ללא תנאי, ללא הקונפליקטים היומיומיים של ההורים. כעת, המציאות היא שהנכד לומד ללכת אל זרועות אחרות, אומר את ה"אמא" או ה"אבא" הראשונים שלו (אולי בשפה זרה שאתם לא שולטים בה), ואתם צופים בכל  דרך מסך מרובע קטן. "פייס טיים".

בהיעדר הקשר הבלתי אמצעי הזום, הפייסטיים ושיחות הוידאו בוואצאפ הם ברכה, אבל הם לעולם לא יוכלו להחליף את הריח, את החיבוק, את הכימיה שנוצרת במפגש פיזי. תחושת ההחמצה עמוקה: אתם מחמיצים את אבני הדרך החשובות של הנכדים, ומחמיצים את ההזדמנות של הנכדים להכיר אתכם באמת.

החרדה הקבועה: דאגה והישרדות

הרילוקיישן לא מביא רק געגוע, אלא גם דאגה כבדה:

• דאגה לבן או הבת הבוגרים: הבן/ הבת הם כבר מבוגרים בעצמם, אבל הוא נמצא במקום זר. "האם הוא מסתדר?" "האם יש לו עם מי להיות חולה?" "האם הוא יודע להתמודד עם המערכת המקומית?" החרדה ההורית אינה נעלמת עם הרילוקיישן, אלא רק משנה צורה ומקבלת ממדים גדולים יותר בשל המרחק הפיזי והתרבותי.

• החרדה לקשר העתידי: בחברה הישראלית יש לגיטימציה לדבר על געגוע לחייל או על פרידה זוגית, אבל כמעט אין שיח על הגעגוע לנכדים שחיים הרחק. רבים מהסבים והסבתות מרגישים בודדים בכאב הזה. קשה לדבר על כך, שלא יתפרש כאגואיסטי או ביקורתי כלפי הילדים. לכן, הרגשות נחנקים פנימה ונשארת חרדה שקטה: מה יהיה עם הקשר עם הנכדים? האם יכירו אותנו בכלל? האם נדע לשמור על מקום בלב שלהם, למרות המרחק והשפה? מה יקרה לקשר עם הנכדים כשהם יגדלו? האם הם ירגישו קשר עמוק מספיק לסבא וסבתא שהם פוגשים רק פעם או פעמיים בשנה? חרדה זו נוגעת בבסיס הזהות המשפחתית והרצף הבין-דורי. 

חוסר הלגיטימציה לדבר על הכאב

אחד הקשיים הגדולים ביותר הוא היעדר הלגיטימציה החברתית לדבר על הקושי. החברה מציגה רילוקיישן כהישג מבורך, ואתם מרגישים שאסור לכם לכאוב או להתלונן. "הרי טוב להם שם", אתם אומרים לעצמכם, ומדחיקים את הכאב, מחשש להישמע נודניקים או כמי שפוגעים בהתפתחות ילדיהם.

הטכנולוגיה אכן מקרבת. מדברים עם היקרים לנו באמצעות שיחות וידאו, תמונות, הודעות.אבל שום מסך לא יכול להחליף מגע, ריח, נוכחות. הנכדים רואים את הסבים והסבתות דרך מסך. לעיתים כ'דמות מדברת', לא כמרחב בטוח של חיבוק וחום. והסבים והסבתות מרגישים שהם צופים מהצד בחיים של המשפחה שלהם, בלי יכולת אמיתית להשתתף. הדחקה זו מותירה אתכם בודדים עם תחושות קשות של אובדן, גאווה מעורבת בכאב, ובלבול.

הדרך קדימה: למצוא משמעות וייעוד מחדש

אל מול משבר זה, יש צורך הכרחי לעבד את האובדן (כן, אובדן) ולמצוא משמעות חדשה.

פנייה לטיפול רגשי אישי, יכולה לשמש כלי מרכזי:

1. אישור הכאב וההחמצה: הטיפול מעניק מרחב בטוח לאפשר לכאב להיות נוכח, ללא שיפוט חברתי. לעבוד על תחושת האשמה או החרטה.

2. עבודה על הקשר מרחוק: המפגשים עם המטפל יעזרו לכם להבין את הדינמיקה החדשה של הקשר: להעמיק את הרגש בשיחות הווידאו, להרפות מציפיות לא מציאותיות של סבאות מסורתית, ולמצוא דרכים יצירתיות להיות נוכחים רגשית גם מרחוק.

3. מציאת ייעוד חדש: במקום המלא שהתפנה, נדרשת עבודה על הגדרה מחודשת של הזהות. כפי שדיבר ויקטור פרנקל על המשמעות שבחיים, על הסבים וההורים למצוא סיבה קיומית חדשה שתמלא את הלב. בין אם זה התנדבות, לימודים, תחביב נשכח, או עזרה לאחרים.

   
   

החיים השתנו, וזה בסדר גמור לכאוב את זה. אבל המטרה היא לא לשקוע באובדן, אלא לעבד אותו, ולמצוא את הדרך להיות סבא, סבתא או הורה אוהב ומשמעותי, גם ממרחק של אלפי קילומטרים. כאן ב'להאיר את הדרך' נעזור להתמודד עם המציאות החדשה. זה אתגר, אבל זה אפשרי.