למה כדאי לשקול טיפול רגשי כשהופכים להיות מטפל עיקרי עבור מישהו קרוב?
- אורלי שי
- 4 hours ago
- 3 min read
כולנו מכירים את המשפט: "זה יכול לקרות לכל אחד." אבל כשזה קורה, וכאשר אדם קרוב מקרבה ראשונה מתמודד עם מחלה קשה, החיים משתנים בן לילה. אתם מוצאים את עצמכם בתפקיד שלא בחרתם בו מטפל עיקרי.
אתם לא רק בני זוג, ילדים או הורים; אתם אחות, רופא, יועץ, מנהל כספים ושף, והכול ב-24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מה שכתוב כאן נכתב עבורכם, האנשים שדואגים לאחרים ושוכחים לדאוג לעצמם.
המשא הרגשי של המטפל העיקרי
תפקיד המטפל הוא לא רק לוגיסטי, הוא רגשי עד אין קץ. רכבת הרים זו כוללת דברים כמו:
אשמה שבאה בצורת "אני לא עושה מספיק," "הייתי צריך לדעת מוקדם יותר." או, הייתי צריך לעשות אחרת. בדידות - כי למרות שאתם מוקפים באהבה ובדאגה, אף אחד לא מבין באמת את העומס שאתם נושאים. כמובן אי אפשר לשכוח תסכול וכעס - כעס על המחלה, על חוסר הצדק, ולפעמים, למרבה הבושה, כעס קל על האדם האהוב שחלה. ישנה גם אחריות כבדה, כי אתם אוחזים בחייו של אדם אהוב, זו אחריות שהיא משא תמידי שלא ניתן להסירו מהכתפיים. אתם הופכים למוקד קבלת ההחלטות: בין אם מדובר בניהול תרופות, תיאום רופאים או הכרעה בנוגע לאשפוז. לעיתים קרובות אין עם מי להתייעץ באמת, או שההתייעצות רק מוסיפה מידע שלא תמיד נכון או רוצים לקבל. ההכרעות הן שלכם לטוב ולרע, ודריכות זו יוצרת כובד רגשי תמידי שמונע כל רגע של שחרור או מנוחה אמיתית. ומעל כל עולה מרחפת החרדה תמידית: החשש מהתדרדרות הוא צל קבוע. כל שיעול, כל כאב קטן, מקפיץ אתכם ומזכיר לכם את חוסר הוודאות הנורא.
המחיר האישי: וויתור עצמי שאיש לא רואה
כאשר אדם מוצא את עצמו מטפל בבן משפחה החולה במחלה קשה, הוא הופך בן-רגע למוקד תמיכה, דאגה ועשייה לעיתים תוך ויתור על עצמו. טיפול כזה גובה מחיר רגשי ופיזי משמעותי, אך טיפול פרטני יכול להעניק מקום אמיתי לקולו של המטפל, לעבד רגשות, ולהחזיר את האיזון והכוחות לחיים.
כמטפלים עיקריים, אתם נדרשים לעשות פשרות שמטלטלות את החיים:
דחיקת הצרכים למקום שני: מטפל באדם קרוב מתמודד עם פחד מתמשך מהתדרדרות המחלה, חרדה, עומס רגשי עצום ותחושת בדידות. הוא מרגיש לעיתים שהוא "נעלם" בתוך חיי האדם החולה שכל כולו הופך לטיפול, לדאגה ולסידורים. מאחורי המסירות מסתתרת גם אשמה, תסכול ואף כעס מודחק.
אתם רעבים? תאכלו מאוחר. אתם צריכים לישון? אתם קמים לבדוק. "זמן לעצמי" הפך למושג מיתולוגי. אתם דוחקים את התחביבים, החברים, ובסופו של דבר, את הזהות שלכם, למקום אחרון.
פגיעה בקריירה ובלימודים: רבים נאלצים לצמצם שעות עבודה, לוותר על קידום או להקפיא לימודים. הפגיעה הכלכלית והמקצועית מוסיפה עוד שכבה של דאגה וחרדה על העתיד.
העייפות הכרונית: זו לא עייפות של לילה ללא שינה, אלא עייפות עמוקה ומתמשכת. היא תוצאה של חרדה תמידית, דריכות גופנית ורגשית, וחוסר יכולת לנוח באמת. הנפש נמתחת בין אהבה גדולה לאחר לבין שחיקה שמכרסמת מבפנים.
איך מומלץ להתמודד? אל תעשו את זה לבד!
כיוון שמדובר באירוע ש"תופס" אותנו לא מוכנים, ולעתים גם ממושכת, ההתמודדות חייבת להיות מודעת ואקטיבית:
הכירו בעומס: הצעד הראשון הוא להפסיק לומר לעצמכם "אני צריך להיות חזק" או "זה כלום". ההכרה בכך שאתם חווים משבר היא המפתח. מותר להודות שזה קשה. זו לא חולשה, זו אנושיות.
בקשו עזרה קונקרטית: ממעגל המשפחה, חברים, קהילה או קבוצות תמיכה. היו ספציפיים בבקשת העזרה: "מישהו יכול לקחת את הילדים לחוג?" "מי יכול להביא ארוחת ערב ביום שלישי?"
גבולות מול אחרים: למדו לומר לא. לדעת מתי לעצור, מתי לומר "לא עכשיו". הגנו על הזמן והאנרגיה המוגבלים שלכם מפני דרישות חיצוניות.
"הפוגות קצרות" (Self-Care): מצאו 15 דקות ביום שמוקדשות רק לכם. כוס קפה חמה בשקט, פרק קצר בסדרה, או פשוט לנשום. זה לא מותרות, זו חובה.
לטפל בעצמך: להקפיד על תזונה וארוחות בזמן, על שינה, לבצע פעילות גופנית, לפרוק מהלב (למשל בפני חברים, בני משפחה אחרים) או לקבל תמיכה רגשית מקצועית. לטפל בעצמך זה תנאי הישרדות, לא מותרות.
תפקיד הטיפול הפסיכותרפויטי הפרטני
ייעוץ, הדרכה וטיפול פסיכותרפויטי, הוא לא מותרות אלא חבל הצלה. לרוב מדובר באוויר לנשימה בתוך מערכת יחסים תובענית רגשית ופיזית עבור מטפלים עיקריים. המפגשים ב'להאיר את הדרך' נועדו לעזור ליצור:
מרחב לנשימה ופריקה: בטיפול, מותר לכם להוריד את המסכה. זהו המקום היחיד שבו המטרה היא רק אתם והצרכים שלכם. מותר לכם לכעוס, לבכות, להיות מותשים, ואפילו להרגיש הקלה קטנה כשיש רגע שקט.
אישור הרגשות: המטפל מאשר את הרגשות הסותרים שאתם חווים: האהבה האינסופית לצד התסכול העצום. הוא עוזר לכם להפחית את רגשות האשמה על "מחשבות אסורות". הוא עוזר לבנות כלים לוויסות רגשי והתמודדות עם חרדה ועם עתיד לא ברור.
חיזוק ה"עצמי" והגבולות: הטיפול עוזר לכם לאסוף את חלקי ה"אני" שנדחקו: לעזור לכם להכניס גבולות לחיים, לזהות צרכים בסיסיים שחייבים להתמלא, ולחזור להרגיש אדם שלם ולא רק "מכונת טיפול".
הכנה להתמודדות עם שינוי: המטפל מלווה אתכם בהתמודדות עם הפחד מהלא-נודע, ומסייע לעבד את האבל המתמשך ואולי הצפוי.
בסופו של דבר, אף אחד לא מתכונן ליום שבו יצטרך לטפל באדם אהוב חולה. זו מציאות שנוחתת פתאום, משנה הכול, ודורשת כוחות שלא ידענו שיש לנו. אם אתם מטפלים באדם חולה, אנא זכרו: כדי למלא כוס של מישהו אחר, הכוס שלכם חייבת להיות מלאה. טיפול פרטני כאן ב'להאיר את הדרך' מסייע למלא את הכוס הזו מחדש. מגיע לכם תמיכה. מגיע לכם לעבד. מגיע לכם לשמור על עצמכם.
