מה קורה כשהגננת אומרת שצריך לאבחן את הילד או הילדה?

כבר זמן מה אתם חשים חוסר נוחות בשיחות המקריות עם הגננת, והנה מגיע יום שבו היא אומרת: "אולי כדאי לאבחן את הילד?" ולא עובר זמן רב והיא הולכת עוד צעד קדימה ואומרת: "צריך לאבחן את הילד". במקרים רבים כל אמירה כזו היא כמו אגרוף לבטן. ברגע אחד מתערבבים דאגה, בלבול, ולעיתים גם תחושת אשמה או הגנה. הורים עלולים לחשוב: "מה היא רומזת? אולי אני לא עושה משהו נכון? אולי הילד שלי באמת שונה?" ההצעה לאבחון, גם כשהיא נאמרת ברוך ובכוונה טובה, עלולה להישמע כהטלת ספק בילד או בהורות עצמה.

אחרי אמירה כזו, אצל ההורים מתחילים לצוף רגשות ומחשבות רבות... לעתים חושדים שאולי משהו לא מתפתח בכיוון הצפוי, ומיד אומרים לעצמם ולעתים גם לגננת את הברור מאליו: "אבל כל אחד מתפתח בקצב שלו"! וחושבים שהיא בטח מגזימה. ועם זאת, מתחילה לצוף חרדה, וזו לעתים גורמת לתחושת אשמה כבדה. ההורים מוצאים את עצמם תוהים אם אולי פספסו משהו ומרגישים כאילו השטיח נשמט מתחת לרגליים.

סערת הרגשות כוללת את השאלה האם כדאי לאבחן? ומה עלול להיות הנזק אם נאבחן את הילד או הילדה? צצות שאלות כמו: "אם יאבחנו את הילד, האם הוא יסבול מסטיגמה?", "יתייגו אותו כבעייתי?", "במה זה יתרום?" או "ומה יקרה אם לא נאבחן וזה יחמיר?". ההורים מוצאים את עצמם מחפשים תשובות באינטרנט, ומשווים את הילד לחבריו בגן כדי להבין אם באמת מדובר בקושי שלא יחלוף מעצמו. להורים יש חשש שהאבחון ייתן אישור לא מודע לכך שזה 'לא הילד או הילדה לה ציפינו', שהילדה או הילד אולי כבר לא יהיו ילדים "רגילים", ושאולי אחרי האבחון כבר לא תהיה דרך חזרה.

לעומתם, יש הורים שמזה זמן מה, הספק מייסר אותם, והם חוששים שהילד או הילדה לא מתפתחים כמו שציפו. במיוחד הדבר בולט כשמדובר בתאומים שכל אחד מהם מתפתח אחרת, או כשיש להורים ילדים נוספים שאבני הדרך להתפתחותם היו שונות. במקרים מעיין אלה, בקשת הגננת לאבחון יכולה להקל על תחושותיהם הכבדות. הם מרגישים שיש עוד מישהו שסובר כמוהם שמשהו אולי לא "יושב טוב". שכדאי לבדוק, אולי משהו לא בסדר? ואם משהו לא בסדר, כדאי שנדע מה לא בסדר כדי שנוכל לטפל בהתאם.

ואז נשאלת השאלה: האם כדאי לאבחן את הילד או הילדה בעקבות הפניית הגננת? צריך לזכור, שהמטרה העיקרית של האבחון היא לקבל מפת דרכים טיפולית, ולא רק "תווית". אבחון טוב עונה על השאלה: "מה בדיוק מקשה על הילד, ואיך הכי נכון לעזור לו לצמוח?" בדרך כלל, הגננת, הראשונה שממליצה על אבחון, היא דמות מנוסה הרואה את הילד בהקשר חברתי ולימודי בתוך קבוצה גדולה של ילדים בני גילו. הגננת לכן, עשויה לראות שהבן או הבת מתפתחים אחרת מהמצופה בין בני גילם.

הורים רבים דוחים את קיום האבחון, כי החשש הגדול ביותר שלם הוא החשש מההשלכות החברתיות שלו. הם חוששים שהילד יוגדר על ידי הקושי שלו. עולות אצל ההורים שאלות: איך הילדים האחרים יקבלו אותו? איך הגננת תתייחס אליו? מה הורים האחרים יחשבו עליו? אולי לא ירצו לשחק עם הילד שלי? עוד מחשבה שעולה בקרב ההורים מתייחסת לחשש שמא הילד יופנה לטיפול מיותר. הם מוצאים את עצמם תוהים אם זו פשוט דאגת יתר של הגננת ואולי הילד יתפתח בהמשך. בנוסף, אם ההורים סבורים שהאבחון מיותר, צריך לזכור שאבחונים מקיפים, במיוחד אם הם פרטיים, כרוכים בעלות גבוהה ובזמן המתנה. ויותר מכל - קימת המחשבה או הידיעה שאנו כהורים תמיד נעשה את הכי טוב עבור הבן או הבת שלנו, ואנחנו יודעים תמיד מה הכי טוב עבורו. ובכלל מה זה אומר עלינו כהורים אם יחשבו שיש לו או לה בעיה?

מדוע כדאי בכל זאת לערוך אבחון?

אבחון התפתחותי הוא כלי חיוני המאפשר להבין לעומק את מצבו של הילד ולפעול באופן ממוקד הן כהורים והן עבור הצוות המקצועי, כולל הגננת. האבחון מספק מענה לשאלה המטרידה מכל, והיא: האם הקושי נובע מקצב התפתחות טבעי או שיש צורך בהתערבות מקצועית כדי למצות את הפוטנציאל? בנוסף, הוא מעניק שפה מקצועית מדויקת המאפשרת להורים, לגננת ולמטפלים לדבר בתיאום ולפעול כמערכת אחת. מה גם שמידע מדויק מוביל להתאמת המענה הטיפולי והחינוכי (לדוגמה, הפניית ילד עם קושי מוטורי לריפוי בעיסוק). הידיעה, האם מדובר בגורם פיזיולוגי ולא מ"עקשנות" או מגורם אחר, מפחיתה את התסכול, האשמה והביקורת בבית. ולבסוף, אי אפשר להתעלם מכך, שאבחון פורמלי מקנה זכאות למשאבים חינוכיים וטיפוליים במסגרות הציבוריות, כגון שעות שילוב וסבסוד טיפולים, שהם חיוניים להתקדמות הילד.

לפני שמחליטים אם ומתי לאבחן את הבת או הבן כדאי להכיר את תיאוריית "חלון ההזדמנויות" או יותר נכון לומר, תיאורית "התקופה הקריטית" (Critical Period). לפי תיאוריה זו, קיימת תקופה קריטית או זמן מוגבל וספציפי במהלך ההתפתחות המוקדמת, שבו המערכת הביולוגית (כמו המוח) רגישה ומתפתחת באופן מואץ. כלומר, יש לילד הרך חלון הזדמנויות להתפתחות פיזית, שפתית, רגשית ומוטורית מואצת. לכן, תיאוריית "חלון ההזדמנויות" היא הבסיס לכל התערבות בגיל הרך. היא מדגישה את הדחיפות שבטיפול מוקדם כאשר מתגלה קושי התפתחותי, כפי שעולה מחשד הגננת, מכיוון שזו התקופה שבה ניתן להשיג את השינוי המשמעותי ביותר.

לכן לסיכום, עוד בטרם נערוך אבחון, או אם כבר החלטנו לאבחן, כדאי להתחיל בשיחה מעמיקה עם הגננת: מה בדיוק היא רואה? באילו מצבים הקושי מתבטא? כדאי גם לערוך בדיקה רפואית בסיסית: בדיקת ראייה, שמיעה ופניה לנוירולוג ילדים כדי לשלול גורמים פיזיים.

חשוב לזכור, האבחון הוא כלי, לא מטרה ואינו "גזר דין", אלא פתיחת דלת לעזרה ולהבנה טובה יותר של הילד או הילדה שלכם. בהתאם לתאוריית "חלון ההזדמנויות" מובן שעדיף לא להתעלם מהחשד, אלא לבדוק את הבעיה ברוגע בשיתוף הגננת, הילד או הילדה והצוות המקצועי. אם אתם עדיין מתלבטים, פנו להדרכת הורים (בדגש על הורות לילד עם מוגבלות) או לפסיכולוג התפתחותי לקבלת ייעוץ קצר לגבי הצעד הבא.