מה עומד מאחורי ה'לא' של הילד? התמודדות עם 'לא' בגיל הרך

כולנו כהורים נתקלנו ב"לא" הראשון של ילדנו, זה שעורר בנו תמיהה ואולי גם שעשוע. כמו שקרה לדריה כשהייתה בערך בת 5 חודשים. כשאמא שלה האכילה אותה, היא סגרה את הפה בחוזקה והזיזה את הראש בחדות מצד לצד, תוך שהיא מטה את גופה לאחור. זה היה "לא" ראשוני ללא מילים אבל ברור כשמש! היא סרבה לאכול למרות שאתמול אכלה בתיאבון. מה היא אומרת בכך ברובד המיידי? "אני לא רוצה את זה כרגע!" אולי "אני שבעה", אול: "זה לא טעים לי", או אולי "אני פשוט עייפה".

אבל ה"לא" של ילד בגיל הרך הוא הרבה יותר מסתם סירוב, ההתנגדות פיזית-חושית עוזרת לו או לה לווסת את הגירויים החיצוניים. אל נקל בכך ראש, זו הצהרה התפתחותית רבת עוצמה. ובעצם היא ביטוי לגילוי עצמי ראשוני.

אז מה מסתתר מאחורי ה"לא" בתקופה שבין גיל שנה לחמש? זה שלעתים מפתיע אותנו או עומד בניגוד לתמונה הגדולה של "מה שצריך לעשות עכשיו"? חשוב לדעת הילדה שלנו או הבן שלנו נמצאים עכשיו במסע מואץ של גילוי עצמי, עצמאות, ושליטה בסביבה. ה"לא" שלפעמים הוא מביך, מכעיס או מצחיק אותנו, הוא הכלי ההתנהגותי העיקרי שבאמצעותו הילד מסמן את קיומו הנפרד. וזו היא אבן דרך התפתחותית חיונית, עליה נדבר עוד בהמשך.

לתגובות שלנו כהורים יש חשיבות ומשמעות להתפתחות מיטבית. במקרה של דריה בת החמישה חודשים, הדרך המומלצת להגיב בגיל הינקות, כשעדיין אין לילדה או לילד מילים היא: לעצור. לא להכריח נניח, לאכול. אולי לעשות הפסקה קלה עד לניסיון הבא של ההאכלה. אם הילדה או הילד עדיין בסירוב לאכול, מראים לה או לו ללא כעס שהארוחה נגמרה. ככה דריה לדוגמה, תבין שהרצון שלה והגוף שלה נלקחים בחשבון.

בואו נעשה הפסקה קצרה ונכיר תאוריה אחת, המסבירה למה ואיך כדאי להתחשב בתגובות של הבן או הבת.

מדובר ב'תאוריית ההיקשרות' של בולבי (John Bowlby), פסיכיאטר ואנליטיקאי שפרסם את עבודותיו בשנות ה- 60-70 של המאה ה- 20. התיאוריה קובעת כי הצורך בהיקשרות (Attachment) הוא אינסטינקט ביולוגי ראשוני שנועד להבטיח הישרדות בעולמנו המורכב. בדרכו התינוק הצעיר פועל כדי להבטיח (באופן לא מודע) קרבה לדמות מטפלת המספקת הגנה מפני סכנה. במקרה השכיח מדובר בהורים אם כי, הדמות הזו יכולה להיות כל דמות קבועה שמטפלת בתינוק. ההורים במובן זה מספקים 'נמל מבטחים' לתינוק ולילד. כך, באופן לא מודע, הפרט בודק שוב ושוב, אם הוא ראוי לאהבה, אם העולם בטוח, ואם המטפלים בו זמינים עבורו או במילים אחרות אמינים. במובן זה, ב'היקשרות בטוחה' הילד מרגיש ביטחון בדמות המטפלת, הוא יודע שהיא זמינה, מגיבה ועקבית. 'היקשרות בטוחה' עם התינוק תצור בסיס שיקנה לו בחייו הבוגרים תחושת ביטחון עצמי. בעוד שב'היקשרות חרדה-אמביוולנטית' הקשר עם הילד אינו עקבי, לעיתים ההורה מגיב ברגישות ולעיתים בחוסר זמינות או חוסר עניין. במצב כזה, הבן או הבת חשים אי-וודאות לגבי זמינות ההורה. ולכן, נניח בגיל ארבע: הילד או הילדה יפתחו נטייה להיכנס למאבקי כוח כדי לוודא שמשקיעים בהם זמן ותשומת לב. ואילו ב'היקשרות נמנעת', ההורה ממעט בהבעת רגש, מבטל מצוקה או מעודד עצמאות מוקדמת מדי. במצב כזה הילד לומד שפנייה לעזרה אינה יעילה. גישה כזו גורמת לו או לה לפתח בהמשך קושי לשתף קשיים, נטייה להסתיר רגשות או לנהל את העניינים "לבד" גם כשנזקקים לעזרה, מפתחים לרוב תחושת חוסר אמון בעולם הסובב. לכן גם מתפתח חוסר ביטחון עצמי ופעמים רבות גם רמות שונות של חרדה לא מודעת. מהתיאוריה של בולבי אפשר להסיק שכל סוג היקשרות מתעצב בשנות הילדות הראשונות ומשפיע על מהלך החיים.

חשוב להדגיש שכהורים לרוב אנו מגיבים אוטומטית ומאמינים שדרכנו היא הטובה ביותר. ועם זאת לפי 'תיאורית ההיקשרות', אנו כהורים מבינים שכיוון שטובת הילד חשובה לנו תמיד, נרצה לכוון לקראת 'היקשרות בטוחה'.

איך נעשה זאת? בואו נחזור לדריה או לדניאל ולדרך שלהם לומר "לא" במהלך השנים הראשונות כשהם מעצבים את דרכם ותפיסתם הלא מודעת על העולם: בגיל שנה וחצי הפעוט שלנו מאוד אנרגטי, אוהב ללכת לגן המשחקים, אוהב לשחק אצל סבתא. ואז מגיע הזמן שאבא אומר: "דניאל, צריך לחזור הביתה", או "דריה, נגמר המשחק צריך ללכת הביתה". פעמים רבות נראה את ילדינו עוצרים רגע, ומסרבים בתוקף ללכת הביתה. צועקים בדרמטיות : "לאאאא! לֹא ללכת!" ואז מתיישבים בכוונה על הרצפה משלבים ידיים ויכולים גם להסלים זאת לכדי בכי נרגז.

הם בעצם אומרעם לנו: "אני רוצה לשלוט בבחירות שלי! אני מבינה שיש לך כוח עליי, אבל אני רוצה להשתמש בכוח שלי עליך!". ההתנהגות שאנו רואים היא ביטוי לכך שהאוטונומיה שלהם המתפתחת ויש כאן ניסיון ראשוני למאבק כוח. דריה ודניאל מחברים בין המילה "לא" לבין היכולת לשנות את המציאות. איך נגיב באופן מיטבי ומודע? לפעמים מקוצר זמן נרצה פשוט לקחת את הילד הביתה ולגמור עניין, אבל ההבנה שלנו שעדיף לנקוט בדרך שתאפשר תקשורת בטוחה, תכוון אותנו לנהוג אחרת. לדוגמה במקרה שלנו, ההורה יכול לכרוע לעבר הילד או הילדה, להכיר ברגש שלהם ולהכיל את הסירוב שלהם. ההורה יכול לומר: "אני מבין שכיף לך אצל סבתא ולא רוצה ללכת עכשיו". ומיד אחר כך להציב גבול, שיאפשר לילד או לילדה בחירה, כך שתתאפשר מידה מסוימת של אוטונומיה. ההורה יכול לומר: "אנחנו חייבים ללכת. את רוצה לנעול את הנעליים לבד או שאני אנעל לך?" כך אנו גם מונעים מאבק כוח. לרוב במקרה כזה הבן או הבת שלנו יבחרו לנעול לבד את הנעלים. כך נסיים את האירוע כשניתן מידה של אוטונומיה ויחד עם זאת לא ויתרנו על גבולות ובסופו של דבר הגענו הביתה.

בגיל 4 שנים ה"לא" מקבל כיוון רגשי ובמידה מסוימת ההיגיון שלהם מתחיל להתפתח. דריה ודניאל כבר ילדי גן. אמא יכולה לומר: "דריה, בואי נתלבש, תכף צריך ללכת לגן." דריה בתגובה עומדת מול ארון הבגדים שלה, ולמרות שכבר קר בחוץ היא מסרבת ללבוש את הסוודר שמושט לה: "לא רוצה את הסוודר!" היא רוקעת ברגלה לשם הדגשה, ורוצה ללבוש את החולצה הקצרה משבוע שעבר. מה שקורה בעצם, זה שדריה מרגישה שהסוודר לא נוח. היא בדרך כלל לא תדע להסביר למה. ועם זאת, היא לא יכולה באמת לדמיין את הקור בחוץ. היא רק מרגישה את אי-הנוחות של הסוודר. בנוסף, היא משתמשת בשליטה כדי לממש את כוח הבחירה שלה כאדם בוגר.

ההורה עשוי להיות חסר סבלנות, בכל זאת השעון מתקתק, ועדיין כדאי לבחור בתגובה מיטבית. ההורה יכול לענות במידה של היגיון יחד עם הכלה, שהילדה או הילד יכולים כבר להבין. לדוגמה: "אני רואה שהסוודר לא נוח לך. אבל בחוץ יש רוח ממש חזקה ויהיה לך קר. מה דעתך שנבחר סוודר אחר, שאני יודעת שהוא רך, ונדמיין שאנחנו נלחמים בקור?" באופן זה נסביר הגיונית למה הסוודר חשוב, ויחד עם זאת נאפשר עצמאות. בדרך כלל, דריה או דניאל יסכימו לפשרה.

הזמן עובר והילדים שלנו גדלו והם כבר בגיל 5.5, בגן חובה. פעמים רבות דריה או דניאל משחקים בלגו בסלון. ההורה יכול לומר: "תאספו את הכל ובואו לאכול ארוחת ערב". דניאל לדוגמה יכול לסובב את ראשו ולהשיב בטון תקיף, תוך שהוא מחבק את הקוביות: "לא רוצה! אני משחק!"

מה זה אומר בגיל הזה? הפסקת המשחק עבור דריה ודניאל היא המציאות היחידה הקיימת ברגע זה והדרישה להפסיק את המשחק נתפסת כפגיעה מיותרת ברצונם. הילדים מתקשים לתכנן מראש או לעשות מעבר גמיש בין משימה אחת לאחרת - במקרה שלנו בין משחק לבין ארוחת ערב. הם אומרים "לא" כדי לוודא שיש להם השפעה על סדר היום המשפחתי. זוהי דרכם לענות על השאלה: "האם אני נחשב? האם יש לי מילה כאן?"

לפי בולבי, תגובתם של דריה או דניאל קשורה פחות לקוביות, ויותר לזמינות ההורה והצורך שלהם בנמל מבטחים. דריה או דניאל משתמשים בסירוב כדרך לבדוק את גבולות הקשר ואת מידת זמינות ההורה. ומה זה אומר על סגנון ההיקשרות שלהם? האם מדובר ב'היקשרות בטוחה'? ובכן, ה"לא רוצה" משמש כהפגנת אוטונומיה בטוחה, כיוון שהם יודעים שהגבול יוגדר אך הקשר עם ההורים יישאר יציב.

תגובה מיטבית של ההורה צריכה לשלב הכלה רגשית עם עקביות תפקודית ובכך לשמש לילדים, "בסיס בטוח". ניתן לדוגמה להתקרב אל דניאל ולומר בקול רגוע: "אני רואה שאתה ממש שקוע במשחק ושאתה כועס כשאני קוראת לך. זה נורא מבאס להפסיק לשחק כשממש כיף."

באופן זה נתקף את הרגש ואת הרצון של דניאל. נמשיך ונגיד לדריה: "הבנתי שאת לא רוצה, אבל הגיע הזמן לארוחת ערב. אנחנו לא יכולים לאכול לפני שהקוביות חוזרות למקום. הקוביות צריכות לישון בבית שלהן". נמשיך ונגיד: "את יכולה לבחור איך אנחנו עושים את זה: האם את אוספת עשר קוביות ואני אוספת את השאר, או שאנחנו אוספים את הקוביות בתחרות לפני שהטיימר מצלצל?" גישה כזו מאפשרת לילדים תחושת שליטה ואפשרות לבחור. הם לומדים שהתנגדותם נשמעת, אך כללי הבית קיימים ואינם נתונים למשא ומתן. אנחנו שומרים על עקביות וגבולות והם מתרגלים ויסות רגשי והתנהגותי. קריאת 'לא' בגיל הרך מצביעה על זה שהילד שלנו גדל, מפתח עצמאות ואישיות, ומלמד אותנו איך להיות הורים טובים.

לסיום, חשוב לזכור, אנו לא יכולים להיות ולא צריכים להיות הורים פרפקציוניסטים. הלך הרוח הכללי, וסך כל התגובות שלנו כהורים הם הקובעים בסופו של דבר. כפי שאמר הפסיכואנליטיקאי הבריטי ויניקוט(Donald Winnicott) , חשובה 'הורות טובה דיה'. הכוונה חשובה לא פרחות גם אם לא תמיד נפעל באופן מיטבי. ואם אנו רוצים להכין את ילדינו לחיים, ילדנו צריכים לחוות גם כישלונות קטנים ועקביים. אלה יאלצו אותם להתמודד עם תסכול קל, ולפתח יכולת וויסות עצמי ולהבין שהעולם אינו סובב רק סביבם. אם כן, ויניקוט טען כי הורים שמנסים להיות מושלמים כל הזמן, מונעים מהילדים את ההזדמנות לפתח עצמי נפרד ועצמאי. הורות "טובה דיה" לעומת זאת, מאפשרת לילדים לגלות את המציאות האמיתית (שההורה הוא אדם נפרד) מבלי לשבור את הקשר, ובכך לבנות להם גם חוסן פנימי ויכולת התמודדות, תוך פיתוח עצמאות וביטחון עצמי.

ואם אתם עדיין מתלבטים איך לשים גבול באופן מיטבי, תוכלו לפנות להדרכת הורים, כאן ב'להאיר את הדרך'.