הדילמה הבלתי נמנעת: איך להיות גם חבר וגם הורה?

עוד לפני שנולדו הילדים, הבטחנו לעצמנו ולילד שטרם בא לעולם שנהיה ההורים הכי טובים

שאפשר. החלטנו: "נהיה הורים-חברים, קודם כל חברים, ואחר כך הורים." אבל אז הגיעו החיים עצמם.

נפתח בסצנה שכולנו מכירים היטב:

זמן: בוקר. נותרו עשר דקות אחרונות לפני שצריך לצאת מהבית למסגרות ולעבודה.

מקום: החדר של הילד.

אתם מנסים לקדם עניינים, אבל הילד מתעקש "עוד חמש דקות במיטה!", או שהילדה בוכה: "אני לא רוצה את

החולצה הזאת!!!" (אף שבשבוע שעבר החולצה נלבשה בשמחה). השעון ממשיך לתקתק ואינו מתחשב ברצון שלנו לעצור לרגע, לנשום, ולברר עם הילד האהוב שלנו (שברגע זה בעיקר מלחיץ אותנו) מה בעצם הבעיה האמיתית. אז מה עושים? מאפשרים לו להישאר בבית? צועקים בסמכותיות "עכשיו לקום! עכשיו יוצאים!"?

לצערנו, רובנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב נדחפים בדיוק לפינה הזו.

אחת הדילמות הגדולות ביותר של דור ההורים הנוכחי הוא הניסיון ללהטט בין שני קטבים סותרים: מחד, הורות חברית (Friend-Parenting), ומאידך, הורות סמכותית (Authoritative Parenting)

הורות חברית נובעת לרוב מהרצון להיות הורים שהילדים משתפים אותם בהכול, שלא מפחדים מהם, ורואים בהם חברים קרובים. לעיתים נקרא לזה: הרצון להיות ההורה ה"קול". הגישה הזו מבוססת על ההנחה שהיא מאפשרת לילדים לפתח ביטחון, לבטא את עצמם ולשתף גם בנושאים רגישים. הרצון לפעול בדרך זו נובע ממקום שמבקש קרבה רגשית ותקשורת פתוחה, וגם מהימנעות משיטות הורות ישנות ונוקשות, לעיתים כתוצאה מחוויות עבר לא פשוטות.

אבל מה קורה במציאות? המתח מתפרץ, והתסכול גובר כאשר יש צורך להציב גבול. הקושי מתעצם כשהילד משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון, ולכן מסרב להקשיב, מתמלא כעס, ומתקשה להבין מדוע לפתע לא תומכים בהחלטתו. מנגד, ההורים חושבים שהוא עלול לגרום נזק או אפילו לסכן את עצמו. לפתע ההורה-החבר נדרש להפוך ל”בוס”. והשינוי הזה כואב, לא רק לילד אלא גם להורה שמציב את הגבול.

הורות סמכותית, לעומת זאת, מייצגת את הקצה השני של הקשת. כאן ההורים הם אלה שקובעים גבולות, מנווטים ומכתיבים את הדרך. זו הורות הדורשת עקביות, יציבות ועמידה בדרישות. תפיסה זו נשענת על ההנחה שלהורים יש פרספקטיבה רחבה ומעמיקה יותר בזכות ניסיון חיים וראייה בוגרת. לכן הם יודעים יותר טוב מה נכון, ראוי ונדרש לעשות כעת. גם אם לעתים צריך להרים את הקול או להעניש...

עם זאת, הורים הפועלים כך עשויים להיתפס בעיני ילדיהם כהורים נוקשים, שאינם משאירים מקום לרגשותיהם ולרצונותיהם של הילדים. תחושה זו עלולה ליצור ריחוק ביניהם, ולעיתים אף להוביל למרד או לניתוק רגשי, במיוחד בגיל ההתבגרות.

אז איך נעים בין שני הקצוות? איך יוצרים הורות אפקטיבית?

התשובה היא: אתם לא חייבים לבחור: אפשר להיות גם חבר וגם הורה.

המטרה היא ליצור הורות סמכותית-מיטיבה: הורות שיש בה גם חברות וגם גבולות. אתם יכולים להיות סמכותיים ולהציב גבול ברור. למשל לומר בבוקר: "אנחנו יוצאים עכשיו", ובו בזמן לשמור על חום, הקשבה וכבוד: "אני רואה שאתה כועס, אבל עכשיו זה הזמן לצאת." כך אתם מציבים יעד ברור, אך מלווים את הילד במסע באמפתיה ותמיכה. זו הדרך שבה ילדים לומדים לכבד לא רק את הגבול אלא גם את מי שהציב אותו.

הורות סמכותית-מיטיבה איננה "מידה אחת שמתאימה לכולם". היא משתנה ממשפחה למשפחה, ממקרה למקרה, ולעיתים אפילו מבוקר לבוקר. העיקרון נשאר זהה, אך הסיטואציה משתנה. חשוב לברר אם ההצהרה "אני לא רוצה ללכת לבית הספר" נובעת מטקס בוקר שחוזר אחת לכמה ימים, משום שהילד כמו ינשוף קטן פשוט לא חובב בקרים, או שמא היא ביטוי למצוקה חריגה שדורשת תשומת לב ובירור מעמיק, גם אם לא ברגע זה.

לעתים ההורים מבינים שצריך לעשות שינוי לעבר הורות סמכותית מיטיבה, אך המעבר מסוג הורות אחד לאחר אינו פשוט להורים ולילדיהם. אם אתם מתלבטים, ולא בטוחים מה נכון לעשות, מרגישים שהילדים אינם מכבדים את הגבול שהצבתם, או שאתם עצמכם מתקשים להציב אותו, תוכלו לפנות לייעוץ. לעיתים נקודת מבט חיצונית מאיש או אשת מקצוע המכיר היטב את התחום, יכולה לעזור לכם להבין את הסיטואציה, לגבש גישה מתאימה, ולצייד אתכם בכלים אפקטיביים הרלוונטיים בדיוק לכם ולמשפחה שלכם. כך תוכלו לפתח ביטחון בהורות שלכם על מנת שתוכלו להיות ההורים הכי טובים לילדים שלכם.