איך מבצעים הזזת גבול מבוקרת בגיל הנעורים?

מאת: אורלי שי

השאלה איך לנהוג כשילדנו מגיעים לגיל ההתבגרות מטרידה הורים רבים. הרגלים שהיו מובנים מאליהם מאותגרים על ידי ילדנו. כמו: שעת שינה, לימודים, עישון, שתיה חריפה, וכמעת כל תחום ונושא מאותגרים. זה מעמיד את ההורות במבוכה, איך לנהוג? מה שהיה טוב אתמול כבר לא עובד היום. מחד מבינים את הצורך של הילדים להיות יותר עצמאים, להיות בחברת בני גילם, מקובלים על חבריהם, אבל איפה עובר הגבול כשהבת לדוגמה, מבקשת לחזור בשעה מאוחרת? איך מבצעים הזזת גבול מבוקרת בגיל הנעורים?

אנחנו מכירים סיטואציות דומות בגרסה כזו או אחרת. כשהבת, נקרא לה מיכל, בת הארבע-עשרה

וחצי נכנסת לסלון או למטבח, כשהיא נינוחה ושמחה, ומפילה "פצצה" תורנית בנימה אגבית ללא קשר עין, תוך כדי הקלדה בטלפון שלה: "יש אצל עומר מסיבה בשישי בערב ואני הולכת עם איתי, אני יוצאת ב21:00." וכשאמא שואלת את השאלה המתבקשת: "ומתי את חוזרת?", מיכל עונה "לא יודעת, נראה לי בסביבות 2 כזה...?"

אופס! ההורים מרגישים קווץ' בבטן. רגע קודם הם חשו גאווה משונה (ניצני בגרות! יש להם ילדה חברותית!), וברגע הבא הם בחרדת הורים-מודרניים. "למה כל-כך מאוחר?" שואלים ההורים. ומיכל עונה את התשובה שכל ההורים כבר מכירים: "אבל לכולם מרשים, רק אתם מגזימים". הוריה של מיכל נקלעו למלכודת מוכרת. מצד אחד, הם לא רוצים להיות ההורים 'מיושנים', אלה שעלולים לבודד אותה חברתית. מצד שני, המוח ההורי פועל במלוא עוצמתו: 2 בלילה זו לא רק שעה, זו נקודת תורפה בביטחון של ההורים. הם מתחילים מיד בניתוח סיכונים: האם יהיה שם אלכוהול? סמים? מי אחראי? האם איתי באמת בחור טוב? ומי זה בכלל עומר??

הורים רבים כועסים ואומרים "לא!" כשזה קורה, התגובה של הנערה עשויה להיות כעס, רקיעות רגלים, טריקות דלת, שתיקה אילמת במשך שעות או ימים, לעיתים היא גם תבחר להתגנב החוצה וללכת בכל זאת. לעומת זאת, הורים אחרים שירצו להימנע מהתגובות הקשות הללו, יסכימו, לרוב בלב כבד. יקססו ציפורניים, ישארו ערים, וידאגו בשקט עד הרגע שישמעו את הדלת נפתחת באמצע הלילה, לא בטוחים שנקטו בדרך הנכונה אבל גם לא יודעים מה לעשות עם הדילמה.

מה אם אפשר גם אחרת? איך מצד אחד מאפשרים למתבגרים עצמאות אבל באופן מבוקר? בלי לאבד שליטה? אין תשובה אחת לכך, משום שכל החלטה היא ייחודית למשפחה הספציפית, לערכים המובילים אותה, לשגרות, לאופי הבת או הבן וההורים. עם זאת, הפתרון לקונפליקט יעסוק בחיפוש יחד (דגש על יחד) את הדרך שתהיה מקובלת על ההורים ועל הילדה. כולם יצטרכו לצאת מאזור הנוחות ולוותר במשהו על מה שהתאים בעבר לטובת המשך עתידי הגיוני ומותאם. איך מחפשים את שביל הזהב בלי לגרום לפיצוץ בלתי הפיך?

נוקטים בגישה אמפתית, ובו זמנית אסרטיבית. איך עושים זאת כשברקע הבת בוכה: "אתם רוצים שכולם יחשבו שאני תינוקת?" המסר שעולה מהתשובה הוא: 'אנחנו לא מוותרים על הביטחון שלך'. תגובה טובה של ההורים בהתאם למשפחה שהם יכולה להיות: "אנחנו מבינים שאת רוצה לחזור יותר מאוחר. במקום לחזור עד 23:00, נלך לקראתך, ועדיין המקסימום שאנחנו מוכנים שתחזרי הוא לחזור ב00:00. ובתנאי שתבטיחי שתעני לטלפונים שלנו בזמן, ובפעם הבאה נחשוב על הפעם הבאה.". בדרך כלל הבת מיכל יודעת לזהות ניצחון קטן, והוויכוח מסתיים בכך שהיא אומרת: "טוב, אני אחזור ב-00:00. אפשר כסף למונית? או שאבא מחזיר אותי?"